תחומי עיסוק

תאונות דרכים

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 הוא חוק סוציאלי שנחקק לפני כ- 40 שנה ומטרתו להבטיח כי כל אדם שנפגע בתאונת דרכים, ועומד בתנאים שקובע החוק, יהיה זכאי לקבל פיצוי כספי שיאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו עובר לתאונה.

 

אדם שנפגע בתאונת דרכים ועקב כך הוא סובל מכאבים וממגבלות, כגון: פגיעה בגבו, ירידה בשמיעתו, פגיעה נפשית או פגיעה בריכוז ובזיכרון (ואלה רק דוגמאות נפוצות) לא יחזור לעולם להיות כפי שהיה, אלא שהחוק והפסיקה שבעקבותיו יצרו מנגנון מסודר ונוח יחסית, המאפשר לנפגע לקבל פיצוי שיהווה תחליף מסוים וייתן לו מענה לנזק שנגרם לו.

 

הפיצוי יוערך ע"י בית המשפט (או במו"מ בין עורכי הדין של הנפגע ושל חברת הביטוח) לפי "ראשי נזק", בהתאם לנתונים המשתנים מתיק לתיק והמושפעים, בין השאר, מגילו של הנפגע, משלח ידו ואופי עבודתו, הנכות שנקבעה על ידי מומחה או מומחים רפואיים שנתמנו לשם הערכת הנכות, ההפסדים וההוצאות שנגרמו לו בפועל וכיו"ב.

 

החוק קובע כי לכל אדם שנפגע בתאונה בזמן שנסע ברכב שלנוהג בו (כולל הנפגע עצמו) היה ביטוח חובה תקף ורישיון נהיגה תקף – יינתן פיצוי ע"י חברת הביטוח.

 

החוק נותן כיסוי הן לנוסעים ברכב וכן להולכי רגל, כאשר הולך רגל יתבע את מבטחת הרכב שפגע בו.

 

חשוב לציין כי להבדיל מהתביעה הנוגעת לנזקי הרכוש, בתביעה בגין נזקי גוף אין שום שאלה "מי אשם" או "מי אחראי" לתאונה. הנפגעים יקבלו פיצוי גם אם היו אשמים בתאונה, בלתי זהירים וכיו"ב.

מכיוון שאין צורך להוכיח אשמה, ומכיוון שחומרת הפגיעה (הנכות) מתבררת על ידי מומחים הממונים מטעם בית המשפט. מדובר בתביעות המסתיימות, באופן יחסי, בצורה מהירה וזולה בהרבה עבור הנפגע מאשר תביעות נזיקין שאינן תאונות דרכים, המתנהלות לפי פקודת הנזיקין.